חה"ש א
מטרת מצות כתיבת ספר תורה הוא "ולמדה כו' שימה בפיהם", ולכן בזמן הזה - כשאפשר לקיים את ה"שימה בפיהם" על ידי מעשה הקשור עם ספרים, שבהם אין הפרטי הדינים דשרטוט וכו' - אין צריך מעשה דכתיבה דוקא, אלא מעשה שעל ידו יהיה "שימה בפיהם" מתוך הכתב.
📖 Learn the Sicha
Original Text
א. דער רמב״ם פסק׳נט1: "מצות עשה על כל איש ואיש2 מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו3 שנאמר4 ועתה כתבו לכם את השירה5, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. ואעפ״י שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו ואם כתבו בידו6 הרי הוא כאילו קבלה מהר סיני. ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבים לו. וכל המגיה ספר תורה ואפילו אות אחת הרי היא כאילו כתבו כולו"7.
שטעלט זיך די שאלה8: וויבאלד אז שרייבן א ספר תורה איז א "מצות עשה
על כל איש ואיש״9 - פארוואס זעט מען ניט אז מען זאל זיך משתדל זיין מקיים זיין די מצוה פון שרייבן א ספר תורה בידו, קיום המצוה בשלימותה10 (און "כאילו קבלה מהר סיני")?
און אע״פ אז עס האט אן ארט צו זאגן, אז אויב עס איז פאראן א סופר מומחה וואס שרייבט שענער פון אים, דארף מען מוותר זיין אויף דעם שכר ומעלה פון "כאילו קבלה מהר סיני" (וואס מ׳האט דורך שרייבן אליין), נאר מ׳דארף דינגען דעם סופר אויף שרייבן פאר אים, כדי עס זאל זיין א "ספר תורה נאה" (געשריבן דורך א "לבלר אומן"), כהציווי "זה א־לי ואנוהו11 - התנאה לפניו במצות"12;
און נאך מער: לויטן ביאור פון תבואות שור13 אין דעם ענין פון "מצוה בו יותר מבשלוחו״14, אז דאס איז דער־ פאר וואס ווען מ׳מאכט א שליח צו טאן א מצוה "נראה כאינו רוצה לטרוח בעצמו" ובמילא איז עס ניט קיין כבוד המצוה, משא״כ אין א פאל ווען מ׳מאכט א שליח כדי צו מוסיף זיין אין כבוד
המצוה זאגט מען ניט ״מצוה בו יותר מבשלוחו" - קומט אוים בנדו״ד, וואם דער כבוד המצוה - "התנאה לפניו במצות״ - פאדערט א "לבלר אומן", איז ניטא דער דין פון "מצוה בו יותר מבשלוחו״ -
פארענטפערט דאם אבער ניט די שאלה הנ״ל. ווארום מען געפינט ניט אז מ׳זאל זיך משתדל זיין אפילו עם זאל זיין "אחרים כותבים לו", און אפילו ניט משתדל זיין זיך צו מגיה זיין "אפילו אות א׳״ אין א םפר תורה, און דערמיט מאכן כשר די םפר תורה15 (וואם דעמאלט איז ״הרי היא כאילו כתבו כולו״16)17.
ב. בפשטות קען מען זאגן, אז דער מנהג ישראל אין דעם איז על פי דעת הרא״ש18 - אז דער חיוב פון כתיבת םפר תורה אויף כל אחד ואחד איז געווען "בדורות הראשונים שהיו כותבין
ם״ת ולומדין בו, אבל האידנא שכותבין ם״ת ומניחין אותו בבתי כנםיות לקרות בו ברבים מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושי׳ להגות בהן הוא ובניו, כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה19 כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם וע״י הגמרא והפי׳ ידע פי׳ המצות והדינים על בוריים לכן הם הם הםפרים שאדם מצוה לכותבם",
וואם אזוי פםק׳נט דער מחבר אין שו״ע20: "האידנא מצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן" ולדעת כמה פוםקים21, איז נאך מער - אז
״האידנא״ איז די מצוה בלויז בחומשין משנה וגמרא כו׳׳ און ניט בם״ת.
דאם איז אבער ניט מםפיק: אויך בנוגע די םפרים (חומשים ומשניות וכו׳) איז דער לשון הרא״ש וטושו״ע (בלשון הציווי בקרא) מצוה לכתוב - און מען געפינט ניט כלל וכלל אז מ׳זאל זיך משתדל זיין שרייבן די םפרים אדער דינגען איינעם וואם זאל זיי שרייבן פאר אים, אדער לכה״פ מגיה זיין א םפר שקנה, כדי מקיים זיין אט די מצוה.
און הגם אז נאכדעם ווי ם׳איז נתפשט געווארן דפום בעולם איז מנהג רוב ישראל ככולם צו קויפן םפרי דפום - איז אפילו ווען מ׳זאל אננעמען אז דער לשון "לכתוב" (אין רא״ש ושו״ע) איז כולל אויך דעם אופן פון הדפםה (וויבאלד הדפםה האט פארנומען דעם ארט פון כתיבה), קען מען אבער ניט רעכענען דעם קויפן א פארטיגן םפר ווי "שכר לו םופר לכתוב לו", ובפרט אז אין א םך פאלן איז די הדפםה ניט דורך א בן ברית (און קיינער פרעגט זיך ניט נאך אויף דעם*21);
נאכמער - וג״ז עיקר: דער רמ״א22 פםק׳נט (בנוגע צו א םפר תורה) אז בשעת "לקחו כך ולא הגיה בו דבר הוי כחוטף מצוה מן השוק ואינו יוצא בזה"23 (ניט
ווי דעת רש״י ונמוקי יוםף24 אז אויך דעמאלט איז ער מקיים די מצוה כאטש ניט מן המובחר25) - היינו ווי איז מען יוצא מצות כתיבת חומשים וכו׳ דורך קויפן געדרוקטע םפרים אן קיין הגהה26?
ג. בפשטות נעמט מען אן, אז אין דעם באשטייט דער חילוק צווישן דעת הרמב״ם און דעת הרא״ש (ופםק הלכה בשו״ע)27:
לשיטת הרמב״ם אז די מצוה איז כתיבת ספר תורה, דעריבער איז דאם מחייב אז אין דעם זאל זיין די מעשה ופעולת האדם - די כתיבה פון דער םפר תורה (ובמילא אויב "אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו וכל המגיה םפר תורה ואפילו אות אחת הרי היא כאילו כתבו כולו"), און מען איז ניט יוצא מיט קויפן א געשריבענע םפר תורה;
אבער לדעת הרא״ש (ופםק הלכה בשו״ע) איז "מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה", און דערפאר איז נוגע אז מ׳זאל האבן די םפרים אויף צו לערנען
אין זײ28, אבער ניט צו שרײבן זיי*28 (אפילו ניט מגי׳ זיין).
אבער29 פונעם תוכן אין רא״ש איז מוכח ניט ווי דער חילוק הנ״ל: דער רא״ש זאגט "וזהו בדורות הראשונים כו׳" בהמשך צום לשון ודעת הרמב״ם (וואם ער ברענגט), איז מובן, אז דער רא״ש איז ניט אויםן צו מחדש זיין א נייעם גדר אין מצות כתיבת םפר תורה (אנדערש ווי דער רמב״ם30), נאר
בלויז צו מחלק זיין (בין הזמנים) בנוגע וואם מען זאל שרייבן, אז ״האידנא״ איז די מצוה "לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהן להגות בהן הוא ובניו".
אויך דארף מען פארשטיין די הםברה אין די צוויי דיעות, צי מ׳איז יוצא קיום מצות כתיבת םפר תורה מיט בלויז קויפן א ם״ת (ווי דעת רש״י והנמוקי יוםף אז אויך דעמאלט "מצוה עבד", נאר "אי כתבה הוה מצוה יתירה"31), אדער מ׳איז ניט יוצא דערמיט (כדעת הרמ״א22 (און אזוי איז אויך משמע דעת הרמב״ם32 בםפר היד) אז אויב "לקחו כך ולא הגיה בו כו׳ (ו)אינו יוצא בזה").
ד. בכדי צו פארשטיין דאם פאדערט זיך פריער א הםברה אין דעת הרא״ש והפם״ד בשו״ע: ווי אזוי קען מען מחדש זיין33 אז א מ״ע מן התורה זאל נשתנה ווערן מזמן לזמן, ביז צו זאגן אז ״האידנא״ איז די מצוה ניט ווי זי איז מפורש בתורה?
און כאטש אז דער רא״ש אליין איז מבאר "כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם״ - דאם איז אבער לכאורה נאר תכלית ומכוון המצוה,
אבער מעשה המצוה גופא שטײט דאך מפורש אין תורה: כתבו לכם את השירה הזאת - א מצוה צו שרייבן א ספר תורה34?
ה. וי״ל הביאור בזה: פון דעם וואם גלייך נאכדעם "כתבו לכם גו׳" איז דער פםוק ממשיך אז די (תכלית ה)מצוה איז ״ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם״ -און ווי ם׳איז אויך מובן פון דעם גאנצן המשך הפרשה35, אז ענינה פון כתיבת םפר תורה איז בכדי עם זאל זיין "שימה פיהם", אז די תורה זאל ביי זיי ווערן "לעד" אויך אין דעם זמן ווען "וניאצוני והפר את בריתי״ - דערפון לערנט ארוים דער רא״ש, אז דער ענין פון "כתבו לכם" איז ניט דער עצם גדר המצוה, נאר בלויז א חיוב פרטי אין דער מצוה.
נוי״ל דוגמא לזה: די תורה36 זאגט ביי מצות מזוזה "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", כאטש דער גדר המצוה איז (ניט כתיבת המזוזה, נאר) "לקבוע37 מזוזה"38].
דער גדר המצוה איז, ובהקדם -
עם איז דא די מצוה פון לימוד התורה ויתרה מזה "ות״ת כנגד כולם" און אין דער מצוה - איז דער עיקר וויםן ״כל ההלכות פםוקות בטעמיהן״39 און דאם איז "חייב הוא מה״ת" און ביז אין אן
אופן אז "שנונים ומחודדים בפיך" און ״משיב לו מיד״ וכו׳40 - איז דאך שוין דא ״למדה .. שימה בפיהם" אויפ׳ן בעםטן אופן,
קומט בפ׳ וילך א םפעציעלע מצות עשה מה״ת אז מען זאל טאן א מעשה (כתיבה) צו באקומען א (םפר) תורה שבכתב און לערנען אין דער תורה (ואולי י״ל הטעם ווייל דורך דעם איז דער לימוד לייכטער און טיפער (אותיות מחכימות), זיכער פון א טעות, ווייל הלומד מן הםפר לא במהרה הוא משכח41, מ׳קען חזר׳ן בכל עת וכו׳, וואם דאם אלעם באווארנט כדבעי דעם ״והפר גו׳״); און בזמן42 אמירת הציווי איז די מעשה (כתיבה) געווען פארבונדן ואפשרי נאר דורך לימוד אין א ם״ת, תורה שבכתב (ווארום ארי׳ הוא דרביע עלי׳43, אויפן גברא - תושבע״פ האט מען דאן ניט געטארט פארשרייבן, דברים שבע״פ אי אתה רשאי לכותבם44).
דורך דעם (ארי׳ דרביע) קומט צו א זייטיקע זאך ניט מצד דעם ענין דידן פון ״ולמדה .. שימה בפיהם", נאר מצד די דינים ווי אזוי ווערט א םפר -א םפר תורה45: עם דארף זיין שרטוט, לשמה, בכתב אשורי און בלשון הקודש,
וכו׳*45 - דערפאר בנוגע לפועל מוז דער "כתבו לכם" זיין א כתיבה מיט פרטי דינים הנ״ל.
אבער42 - ״האידנא״ - ווען מצד "עת לעשות לה׳ הפרו תורתך"46 האט מען פארשריבן אויך תושבע״פ47, און דער לימוד בכדי "לידע פי׳ המצות והדינים על בוריים" איז ניט פון א ספר תורה, נאר פון די פארשריבענע חומשי תורה משנה וגמרא ופירושיהן, איז די מצוה פון "כתבו" (די מעשה) פארבונדן מיט די ספרים; און ביי זיי איז ניטא קיין דין שרטוט וכו׳ די פרטי דינים וואס זיינען דא אין א ס״ת, איז בהתאם לזה ביי קיום המצוה דורך זיי דארף זיין ומספיק א מעשה וועלכע מאכט זיי פאר ספרים דורך וועלכע עס קען זיין ולמדה שימה בפיהם מתוך הכתב*47.
וי״ל דוגמא לזה על דרך "דון מינה ואוקי באתרא"48.
ו. א מעין ודוגמא לדבר: דער חיוב שמחה ביו״ט, וואס בזמן הבית איז דאס געווען דורך שלמי שמחה, איז לכמה דיעות חל (מדאורייתא) אויך בזמן הזה דורך אכילת בשר, וואס "אין שמחה אלא בבשר"49.
עס איז מובן בפשטות אז די שמחה בבשר בזמן הזה האט ניט די גדרים וואס
זיינען דא אין שלמי שמחה, וואס זיינען נאכלים בטהרה און בירושלים כו׳, וואס דאס זיינען אלץ ענינים און הגדרות מצד דעם ענין הקרבן פון שלמי שמחה, אבער ניט מצד גדר השמחה שבו, וואס נאר דאס איז נוגע (לדעה זו) לקיום מצות שמחת50 יו״ט.
ועד״ז בעניננו - ובלשון הש״ס51 "לא מן השם הוא זה": די אלע פרטי דינים וואס זיינען דא אין כתיבת ספר תורה זיינען מצד דעם חפצא פון ספר תורה, ניט מצד דעם חיוב ומצוה פון "כתבו לכם את השירה הזאת" בכדי עס זאל קענען זיין ולמדה, שימה בפיהם.
ובמילא איז מובן, אז אויך לדעת הרא״ש איז אין דעם גדר המצוה הזו ניט געווארן קיין שינוי.
עס בלייבט נאך אבער די שאלה -מען זעט דאך ניט אז מ׳זאל מקיים זיין דעם "לכתוב" פון די חומשים וכו׳ נאר דאס טוט דער מדפיס וכיו״ב ואפילו אז ער באשטעלט בא עם און מאכט עם פאר א שליח איז דאך מצוה בו יותר מבשלוחו - איז דאס פארענטפערט לויט דעם ביאור לעיל (סעיף א) בנוגע לס״ת. ועוד ועיקר - לקמן סעיף ט.
ז. ועפ״ז - אז בשייכות פון צוויי ענינים קען זיין פרטים וועלכע זיינען "דון מינה ומינה" ופרטים52 וועלכע אוקי
באתרא - קען מען מסביר זיין כמה ענינים, ולדוגמא במקצעות שונים:
תפלות במקום תמידין תקנום53, פונ־ דעסטוועגן איז אפילו לכתחילה ניטא קיין השתדלות אז עס זאל זיין אין דעם ציבור א כהן (והטעם דמצינו קרבן בלא כהן - דאין כהן בבמה54), משא״כ בנוגע להזמן55, דארפן די תפלות זיין בזמן הקרבת התמידים56 (כי בכל קרבן שבזמן - עבר זמנו בטל קרבנו)57.
אין סדר ליל פסח: דער מנהג "במדינות אלו" איז, אז מ׳איז נזהר ניט צו עסן "בשר צלי בליל פסח", "גזירה שמא יאמרו פסח הוא״58; אעפ״כ נעמט מען א זרוע צלוי׳ "זכר לפסח שהי׳ צלי אש״59, ווייל אכילה בפסח - איז עיקר גדר הפסח "שלא בא מתחילה אלא לאכילה"60.
דער כלל61 אז ר׳ פלוני ור׳ פלוני בשיטה אחת קיימי, איז מובן אז ס׳זיינען
דא פרטים אין וועלכע זיי זיינען מחולק און ס׳איז דא א נפק״מ צווישן זיי62, (ווארום אויב ניט, איז מאי קמ״ל בענינים שונים) דער לשון וואלט געווען ר׳ פלוני ור׳ פלוני אמרו.
ועוד כהנה.
ח. עפ״ז יש לומר, אז דאס וואס דער רמ״א פסק׳נט "אבל לקחו כך ולא הגיה בו דבר הוי כחוטף מצוה מן השוק ואינו יוצא בזה" און ער איז יוצא דוקא ווען "שכר לו סופר לכתוב לו ספר תורה או שקנאו והוא הי׳ מוטעה והגיהו" (ניט ווי דער רש״י והנמוקי יוסף, אז אויך ווען לקח ס״ת מן השוק איז מען מקיים די מצוה), איז דאס געזאגט געווארן נאר ביי כתיבת ספר תורה, אבער בנוגע די חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, וואס "האידנא" באשטייט אין זיי די מצות כתבו לכם (לדעת הרא״ש), איז מען לכו״ע יוצא דורך קויפן די ספרים און לערנען אין זיי63.
והביאור: לכו״ע איז די מצוה פון כתבו לכם א גדר פון "קבלת התורה", וואס באשטייט אין זיין עשי׳ אויף צו נעמען און באקומען די תורה און לערנען אין איר. די שאלה איז - אויף וויפל דער פועל והפעולה זיינען פארבונדן מיט דעם נפעל:
וויבאלד אז בדורות הראשונים איז די מצוה "ועתה כתבו לכם" געווען פאר־ בונדן מיט א ס״ת "שהיו כותבים ס״ת ולומדים בו", וואס דעריבער מוז די כתיבה זיין לשמה, אויף א קלף מעובד ומשורטט, און אזוי אלע אנדערע תנאים וגדרים (כותבים כולו כו׳), איז די חפצא פון ס״ת מחייב און מכריח כו״כ תנאים
בעשיתו און די פעולות ווערן א חלק פון מצות כתיבת64 ("השירה הזאת")
אדער דער פועל און די אלע תנאים זיינען נאר מצד קדושת הס״ת, ניט מצד מצות "כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה".
ט. און דאס איז די הסברה פון די צוויי דיעות הנ״ל בנוגע קיום מצות כתבו לכם ווען מ׳איז דאס מקיים מיט א ספר תורה: שיטת הרמב״ם והרמ״א איז, אז וויבאלד די מצוה איז פארבונדן מיט דער קדושה פון כתיבת ס״ת, און די קדושה איז מחייב די תנאי המעשה - כתיבת הס״ת, ווערט אט די מעשה (ניט נאר א פרט אין דער חפצא, אין קדושת ס״ת, נאר אויך) א חלק פון דעם קיום המצוה פון כתבו לכם.
און דעריבער, ווען ער איז מקיים די מצוה המוטלת עליו, מיט שרייבן א ס״ת, דארף זיין די מעשה המצוה, דורך כתיבת ס״ת, אדער מגיה זיין א ס״ת ״שהי׳ מוטעה״65 - דורך זיין פעולה ווערט נגמר ונשלם דער כתבו לכם. אבער "לקחו כך ולא הגיע בו דבר", איז ער ניט יוצא.
משא״כ לדעת רש״י והנמוק״י איז די קדושת הס״ת ניט א חלק פון דער מצוה פון כתבו לכם נדי תנאים זיינען נאר אויף פועל׳ן קדושת ס״ת] ובמילא איז אויב די קדושה איז שוין דא - איז אויך בס״ת מספיק ווען קנאו - לקחו (מן השוק).
לפ״ז איז מובן אז דאס וואס "האידנא מצוה לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהן", מיינט עס ניט (אפילו אויך לדעת הרמ״א), אז דאס מוז זיין באופן פון כתיבתו אדער בשליחותו אדער דורך מגיה זיין דעם ספר, ווייל אט די ספרים מצד ענינם פאדערן ניט אז ביי זיי זאל זיין דוקא מעשה אדם, עס קען זיין מעשה ״קוף״ (מכונה) - אבי זי איז כתובה - איז דא ובשלימותו -"ולמדה שימה בפיהם".
ול׳ הרא״ש והשו״ע "כותבים" די חומשים - ווייל דער מקור הדין ויסודו איז ״כותבים ס״ת" - אבער עס איז דון מינה ואוקי באתרא.
יוד. עפ״ז קומט צו הסברה וביאור באופן קיום מצות "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" ווי מ׳איז דאס מקיים "האידנא":
וי״ל דוגמא - כשם ווי אין דער מצוה פון לימוד התורה איז דאך היינט ניט דער סדר אז מען זאל אפלערנען כל התורה (ההלכות) כולה66, און דערנאך ערשט לעיין ולפלפל כו׳
עד״ז איז בנוגע צום קיום מצות "כתבו לכם את השירה הזאת" "האידנא", אז דאס מיינט ניט אז ער איז מחוייב צו שרייבן אליין (אדער קויפן) און אלע
ספרים (חמשה חומשי התורה משנה גמרא ופירושיהן), און אז נאר דאן איז מען מקיים די מצוה - וואס פירושיהן איז א ריבוי גדול ומעשה רב מ׳זעט בפועל די ספרים וואס רוב אידן ככולם האבן זיינען ניט מכל סוגים הנ״ל וכו׳67.
יא. עפ״ז איז מובן וואס די גמרא68 זאגט "כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני", און דער רמב״ם ברענגט דאס אראפ אויך אין ספר הלכה שלו, ווארום דאס איז דער גדר פון מצות ״ועתה כתבו לכם" - אן ענין ומעין קבלת התורה69 וואס קומט דורך זיין עשי׳, דורך זיין שרייבן און צוגרייטן די ספר תורה (אדער דורך קויפן די ספרים הנ״ל מממונו), און דורך "ולמדה" שלאח״ז.
ס׳איז נאר וואס "בדורות הראשונים" האט מען די מצוה מקיים געווען דורך כתיבת ספר תורה, וואס ווען "כתבו בידו" איז ביי אים די קבלת התורה אין אן אופן פון שלימות - "הרי הוא כאילו קבלו מהר סיני", אז ס׳איז ענלעך צו דעם קבלת התורה בפעם הא׳, אזוי אז דאס האט געבראכט דעם לימוד ושמירת המצות בשלימות. אבער מעין זה איז דאס דא
בכל זמן ובכל מקום, ווען א איד קויפט ספרים און לערנט אין זיי.
מכל הנ״ל איז אויך מובן ווי וויכטיק עס איז די השתדלות אז יעדער איד זאל האבן ספרים אין זיין הויז - ומה טוב א ״בית מלא ספרים״ - אבער עכ״פ מוזן זיך ביי אים געפינען די יסוד ספרים: (סידורים) חומשים (תנ״ך) משניות ספרי פסקי דינים וכו׳, און עס זאל זיין דער "ולמדה" אין זיי, "שימה בפיהם".
יב. ומענין לענין באותו ענין יש להוסיף בדרך אפשר:
די מצוה פון כתיבת ספר תורה, וואס מען לערנט אפ פון פסוק "ועתה כתבו לכם את השירה", איז כנ״ל כל הס״ת כולה -
וי״ל בזה הוספה על פשט הלשון: ווי־ באלד אז ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא70, איז אין דער ס״ת, אין תורה שבכתב, מרומז וכלול אויך כל התורה שבע״פ כולה, וואס - ניתנה למשה מסיני, משנה, תלמוד ואגדה וכו׳ ביז כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש71 וכו׳;
און אזוי איז עס אויך (אין דער מצוה פון כתיבת ספר תורה) מצד דעם גברא, זאגט דאך די גמרא, אז דער וואס שרייבט א ספר תורה איז "מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני".
און כאטש אז בפשטות קען מען לער־ נען אז דער מעלה עליו וכו׳ מיינט א שכר, דעם שכר אז מ׳נוצט עס אלס א ראי׳ אז ער האט כשלעצמו מעלת מקבל תורה מסיני - ווי דער נמוקי יוסף72
זאגט "שיש למדת רחמים לומר כמו שטרח טורח זה כן הי׳ טורח ללכת במדבר כדי לקבל תורה מהר סיני״ - און איז ניט א שכר א מסובב פון דער מצות כתיבת ספר תורה;
דער רמב״ם אבער וועלכער ברענגט דאס אראפ להלכה אין זיין ספר היד, וואס באשטייט פון "הלכות הלכות"73, ובפרט אז ער האט עס אריינגעשטעלט אין מיטן74 דער ערשטער הלכה וואו עס רעדט זיך וועגן דער מצוה בפועל -און איז נאך דערביי משנה פון לשון הגמרא און זאגט "ואם כתבו בידו הרי היא כאילו קבלה מהר סיני״ - איז משמע
אז דער ענין איז א שכר ומסובב פון דער מצות כתיבת ספר תורה,
וי״ל - ע״ד המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו75.
יג. ויה״ר אז בקרוב ממש זאל זיין ותחזינה עינינו בביאת מלך המשיח ממש, און וועט שרייבן די משנה התורה "לשם המלך" וואס "יהי׳ עמו תמיד כו׳ שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו"76, און עס וועט נתגלה ווערן מלכותו של הקב״ה "והי׳ ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי׳ ה׳ אחד ושמו אחד"77.
(משיחות אחש״פ וש״פ קדושים תשמ״א)
Tap a footnote number to view it · Text courtesy of dach.dev
English Explanation
Explanation courtesy of dach.dev
No resources yet
Check back later or ask an admin to upload Shiurim.