מטות
להרמב"ם היה גם גדר של כיבוש במלחמת מדין, אף שעיקרה היה נקמה. לר"ע זה ששבט לוי אין יוצאים למלחמה הוא רק בשייכות לא"י כי לא ניתן להם נחלה בא"י, אך מלחמות שהם מחוץ לא"י, שענינם להרחיב גבול ישראל ולהרבות בשמעו של המלך, שזהו גדולת ושמע ה', ועד"ז מלחמת מדין, שענינה נקמת ה', שייכים לשבט לוי שענינם להיות חיל ה'.
📖 Learn the Sicha
Original Text
א. בפרשתנו רעדט זיך וועגן צוויי מלחמות פון אידן מיט אומות העולם. וועגן דער ערשטער מלחמה, מלחמת מדין1, ווערט דערציילט ווי זי איז געווען בפועל; און וועגן דער צווייטער מלחמה — די מלחמה העתידה צו כובש זיין א”י — ווי די בני גד ובני ראובן האָבן זיך אונטערגענומען צו זיין דער „חלוץ צבא לפני ה׳ למלחמה”2.
דער חילוק צווישן די צוויי מלחמות איז מובן פון די פסוקים גופא: מלחמת מדין איז געווען, ווי דער אויבערשטער האָט געזאָגט: „נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים”1, מטרת המלחמה איז געווען „ויהרגו כל זכר”3 אַלס „נקמה” (פאַר דעם וואָס זיי האָבן געטאָן צו אידן4); עס שטייט אָבער ניט אַז די אידן האָבן דאָס געטאָן צוליב באַזעצן זייערע שטעט (פאַרקערט גאָר: „את כל עריהם במושבותם ואת כל טירותם שרפו באש”5), זיי האָבן נאָר גענומען בשבי די „נשי מדין ואת טפם וגו׳ ואת כל חילם בזזו”6.
משא”כ די מלחמה פון בני גד ובני ראובן מיט די אומות פון ארץ ישראל, כאָטש אַז ביי זיי (באַ די בני גד ובני ראובן) איז דאָס געווען נאָר „הורישו את אויביו מפניו”7 און זיי אַליין האָבן זיך דאָרט ניט באַזעצט (נאָר — בעבר הירדן
מזרחה) — איז אָבער דער מכוון פון דער מלחמה געווען באַזעצן, ישוב — לכבוש את הארץ8, ווי זיי האָבן עס געזאָגט: „ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנום אל מקומם” און נאָכמער — „לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו”9.
ב. ועפ”ז, אַז מלחמת מדין איז געווען ניט צוליב כבוש — איינצונעמען עס זאָל ווערן זיינע10 און באַזעצן ארץ מדין, ווערט פאַרענטפערט אַ קשיא וואָס דער ראב”ד פרעגט אויפן רמב”ם:
בנוגע דעם דין אַז „כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען כו׳ שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים”11 זאָגט דער רמב”ם12: „יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עלי׳ ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל”. פרעגט דערויף דער ראב”ד: „והרי בביזת מדין לא נטלו חלק בישראל אלא בתרומה ובמצות יוצר הכל יתברך” — זעט מען דאָך פון ביזת מדין, אַז אויך אינעם כיבוש פון „שאר כל הארצות” זיינען די כהנים ולויים ניט „ככל ישראל” און נעמען ניט קיין (נחלה בארץ ו)חלק בביזה.
דער כסף משנה פאַרענטפערט13: „וסובר רבינו דאדרבא משם ראי׳ דמדחזינן דבארץ שנכרת עלי׳ ברית לא נטלו חלק בביזה כלל ובמדין נטלו14 אתא לגלוי׳ דמדין כיון שלא נכרת עלי׳ ברית לא היתה בכלל לא יהי׳ לכהנים חלק בביזה וה”ה לכל שאר הארצות שלא נכרת עליהן ברית ומה שלא נטלו במדין חלק שוה עם ישראל גזירת הכתוב היתה הוראת שעה”.
דאָס איז אָבער צע”ג, וואָרום דאָס וואָס במדין נטלו איז דאָך ניט געווען חלק בביזה, נאָר (ווי דער רמב”ם15 רופט עס) „תרומת המכס”.
ע”פ הנ”ל אָבער, אַז באַ מדין „לא לקחו את ארצם רק לנקום נקמתם הרגו
אותם”16, איז מובן אַז דאָס האָט בכלל קיין שייכות ניט צו די „שאר ארצות” אויף וועלכע דער רמב”ם זאָגט אַז די כהנים און לוים זיינען באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל — ווייל דער רמב”ם רעדט וועגן אַזאַ מלחמה וואָס מטרתה ואופנה איז אַז דער מלך איז כובש דעם ארץ, משא”כ מלחמת מדין האָט אַן אַנדער גדר, איר מטרה איז ניט צו כובש זיין ארץ מדין, נאָר צו נוקם זיין „נקמת בנ”י מאת המדינים”.
ג. מען קען אָבער אויף דעם פרעגן: דער רמב”ם17 פּסק׳נט: „כשצרין על עיר לתפשה18 אין מקיפין אותה מארבע רוחותי׳ אלא משלש רוחותי׳ ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר19 ויצבאו על מדין כאשר צוה ה׳ את משה, מפי השמועה למדו שבכך צוהו”20 —
וואָס פון פשטות הלשון איז משמע, אַז לדעת הרמב”ם איז אויך מלחמת מדין געווען אין סוג פון „צרין על עיר לתפשה”, דהיינו צו כובש זיין די שטאָט —
און נאָכמער: אויב די כוונה איז געווען „רק לנקום נקמתם הרגו אותם”, איז פאַרוואָס „מניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו”?
און ווי דער ראָגאַטשאָווער21 איז טאַקע מבאר, אַז די צוויי דיעות אין
ספרי22 בנוגע ויצבאו, אם הקיפו מארבע רוחות או רק משלשה23, פליגי אם זה מלחמה או נקמה, כי במלחמה ודאי צריך רק מג׳.
און כאָטש אַז אויך ביי אַ מלחמה וואָס איז צוליב נקמה „להרוג אותם” האָט אַן אָרט מ׳זאָל איבערלאָזן די רוח רביעית אומבאַלאָגערט (ניט בכדי אַז די בני העיר זאָלן זיך קענען ראַטעווען, נאָר) בכדי „ולא יתחזקו לקראתנו”24, וואָרום בלית ברירה, ניט האָבנדיק קיין אויסוועג צו אַנטלויפן, וועלן זיך די באַלאַגערטע מתגבר זיין און דאָס קען ח”ו גורם זיין קרבנות ביי אידן25.
[וואָס לפי”ז וואָלט מען געקענט מסביר זיין, אַז דאָס מיינט דער רמב”ם מיט די צוויי לשונות: „ומניחין מקום לבורח”26 איז בשייכות אַ מלחמת נקמה ווי מלחמת מדין; „ולכל מי שירצה להמלט על נפשו”27 — ביי אַנדערע מלחמות, וואו די מטרה איז ניט להרוג אותם28[
אָבער פון דעם וואָס דער רמב”ם איז כולל אויך מלחמת מדין אין דער הלכה „כשצרין על עיר לתפשה אין מקיפין וכו׳”; און נאָכמער,אַז דער גאַנצער דין („אין מקיפין וכו׳”) ווערט אָפּגעלערנט פון מלחמת מדין — איז משמע אַז אויך מלחמת מדין האָט אין זיך (עפּעס)אַ צד השוה צו די אַנדערע מלחמות וואָס מטרתן איז צו כובש זיין די שטאָט29.
לפי”ז איז דאָך הדרא קושיית הראב”ד לדוכתא: וויבאַלד אַז מלחמת מדין איז בדומה צו די מלחמות פון „שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל” (וואָס דער רמב”ם זאָגט) איז פאַרוואָס געפינען מיר אַז „בביזת מדין לא נטלו (הכהנים והלוים) חלק בישראל”?
ד. ויש לומר, אַז לדעת הרמב”ם האָט מלחמת מדין אין זיך געהאט ביידע גדרים — מטרות: ס׳איז געווען אַ מלחמה צוליב „נקמת בנ”י”, און צוזאמען דערמיט איז עס אויך געווען כעין מלחמת כיבוש, ענלעך צו די מלחמות פון שאר כל הארצות שכובש המלך.
און כאָטש מ׳געפינט ניט בפשטות הכתובים אַז מ׳האָט יורש געווען ארץ מדין30, לערנט אָבער דער רמב”ם אַז וויבאַלד די תורה דערציילט אַז „וישבו בני ישראל את נשי מדין ואת טפם ואת כל בהמתם ואת כל מקניהם ואת כל חילם בזזו, ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה”31 (און די טענה פון משה איז נאָר געווען אויף דעם וואָס „החייתם כל נקבה” און ציווה נאָר „הרגו כל זכר בטף”32) — ניט ווי ביי מלחמת עמלק33 וואָס דער ציווי איז געווען34 „והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור”35 — דערפון איז מוכח אַז ס׳איז געווען אַ מלחמת נקמה, אָבער ניט אַ מלחמה למחות נאָר — עכ”פ אַ מעין פון מלחמת כיבוש.
און דעריבער, בנוגע דעם דין צי מ׳דאַרף מקיף זיין די שטאָט נאָר פון דריי אָדער פון אַלע פיר רוחות, וויבאַלד אַז באַ מדין איז ניט געווען דער ציווי צו אויסהרג׳נען אַלע יושבי הארץ, איז דער פסק הלכה לויטן רמב”ם אַז „אין מקיפין אותה מארבע רוחותי׳ אלא משלש רוחותי׳” — און פון דעם לערנט מען אָפּ (ובמכש”כ) אויך אויף אַנדערע מלחמות וועלכע זיינען אינגאַנצן לשם כיבוש, „כשצרין על עיר לתפשה”.
לאידך, וויבאַלד אַז מלחמת מדין איז געווען (אויך ו)בעיקר אַ מלחמה פון נקמה36, „הרגו כל זכר”37 „וכל אשה יודעת איש”, ניט צוליב כיבוש — עס זאָל צוקומען בנכסיו — בקרקעי ובמטלטלי, ביזה38
דעריבער איז דער ענין פון ביזה דאָ ניט בדומה צו דער ביזה פון „שאר כל הארצות שכובש מלך”, וואָס „הכהנים והלוים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל”, נאָר תרומת המכס.
מ׳דאַרף אָבער פאַרשטיין: וויבאַלד אַז עיקרו איז געווען אַ מלחמה צוליב נקמה, האָט מען דאָך ניט געדאַרפט אָפּשיידן אפילו תרומת מכס (צו אלעזר הכהן און צו די לוים).
ה. וועט מען דאָס פאַרשטיין בהקדם וואָס מ׳געפינט נאָך אַן ענין מיוחד ביי מלחמת מדין:
פון פסוק39 „לכל מטות ישראל תשלחו
לצבא” לערנט אָפּ ר”ע40 „להביא את שבטו של לוי”41, אַז אויך שבט לוי האָט זיך משתתף געווען במלחמת מדין — און דער ראָגאַטשאָווער21 איז מבאר, אַז אין דעם באַשטייט די מחלוקת אין ספרי צי „שבט לוי הוה ג”כ במדין, וזה תליא דלמלחמה אין יוצאים42 כמ”ש הרמב”ם ז”ל אבל אם נקמה יוצאים”.
דאַרף מען פאַרשטיין: דעם טעם וואָס שבט לוי „לא עורכין מלחמה” זאָגט דער רמב”ם43 ווייל „הובדלו מדרכי העולם (און דערפאַר) לא עורכין מלחמה כשאר ישראל”; איז פאַרוואָס במלחמת נקמה (ווי מלחמת מדין)44 איז זיך משתתף אויר שבט לוי45?
ו. וי”ל הביאור בזה46:
וויבאַלד אַז שבט לוי איז43 „הובדל לעבוד את ה׳ לשרתו ולהורות דרכיו
הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים כו׳ לפיכך הובדלו מדרכי העולם כו׳ הם חיל השם”, איז מובן אַז אַזאַ מלחמה וועלכע איז ניט צוליב כיבוש ארץ כדרכי העולם — קען זיין שייך אויך צו שבט לוי, און אַ מלחמה וועלכע איז פאַרבונדן מיט „השם” איז אַלס „חיל השם” דאַרף אויך (ודוקא) שבט לוי (זיך משתתף) זיין במלחמה —
מלחמת מדין איז געווען „לתת נקמת ה׳ במדין”47: גדר ותוכן המלחמה איז, ווייל מדין איז עומד כנגד הקב”ה48, כנגד השם49
דעריבער דאַרף (אויך) שבט לוי (זיך משתתף) זיין אין דער מלחמה במדין — דאָס איז ענינו ותפקידו אַלס „חיל השם”, אויספירן „נקמת ה׳”50.
ועפי”ז איז מובן דאָס וואָס באַ מלחמת מדין איז געווען דער ציווי51 „והרמות מכם לה׳ גו׳ ונתת לאלעזר הכהן תרומת ה”׳, און דערנאָך „תקח אחד אחוז מן החמישים גו׳ ונתת אותם ללוים”: מיט דעם ווערט אַרויסגעבראַכט, אַז די מלחמה איז ניט אַ מלחמה ווי אַלע
מלחמות (צוליב דעם שלל ובז)38, נאָר אַ מלחמה אויספירן „נקמת ה׳” — און דערפאַר האָט מען אויך פון „מלקוח השבי באדם ובבהמה”52 געדאַרפט אָפּשיידן (און אויפהויבן53) און אָפּגעבן54 צו אלעזר הכהן און די לוים55 אַלס „חיל השם”.
ז. מען דאַרף אָבער פאַרשטיין:
דער דין אַז „לא עורכין מלחמה” שטייט אין רמב”ם בהמשך צו דער הלכה הנ”ל, אַז זיי נעמען ניט קיין חלק בארץ ובביזה, משא”כ בשאר הארצות, וז”ל: ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה׳ לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים כו׳ לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן.
וואָס פון המשך דברי הרמב”ם איז משמע, אַז די צוויי דינים, „לא עורכין מלחמה” און „לא נוחלין”, זיינען פאַרבונדן און הא בהא תליא (און ווי ס׳איז מוכח פון סוף דבריו, וואו דער רמב”ם איז זיי כולל צוזאַמען: „לפיכך הובדלו כו׳ לא עורכין מלחמה כו׳ ולא נוחלין כו׳”) — ולפ”ז דאַרף אויסקומען, אַז ביי
די מלחמות פון כיבוש שאר הארצות, וואָס „הכהנים והלוים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל”, קענען (דאַרפען) אויך די כהנים ולוים זיך משתתף זיין במלחמה56 — ולכאורה איז דאָך די מלחמה בשאר הארצות ניט קיין „נקמת ה׳”, נאָר אויף כובש זיין; איז וואָס פאַר אַ שייכות האָבן די מלחמות מיט שבט לוי.
ויש לומר הביאור בזה — ובהקדם להבין וואָס דער רמב”ם איז מדייק ומאריך בלשונו: „שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עלי׳ ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם”, דלכאורה: למאי נפק”מ די אַלע פרטים וסימנים? ווען ער וואָלט דאָ געזאָגט בלויז „בארץ כנען” ווי ער אַליין זאָגט עס בהלכה שלפנ”ז, וואָלט מען שוין געוואוסט וועלכן ארץ ער מיינט; און אפילו אויב ער וויל די ארץ פאַרבינדן מיט די אבות, וויבאַלד אַז „ירשוה (אַלס) בניהם”, האָט ער געקענט זאָגן „בארץ שניתנה לאברהם” (און ווי מ׳געפינט דעם זעלבן לשון במ”א אין רמב”ם57) — וואָס איז מחדש דער מפרט זיין „שנכרתה עלי׳ ברית לאברהם ליצחק וליעקב” און דערצו נאָך מוסיף זיין „וירשוה בניהם ונתחלקה להם”58?
וי”ל ההסבר: אין דעם לשון איז מודגש די הסברת החילוק צווישן ארץ שנכרתה עלי׳ ברית און שאר הארצות שכובש מלך:
ח. ארץ ישראל איזאַ לאַנד וואָס איז נאָך פון פריער (פאַר דער מלחמה) אויסגעטיילט פון שאר הארצות דערמיט וואָס „נכרתה עלי׳ ברית לאברהם ליצחק וליעקב”, פון דעמאָלט אַן איז עס
אַ ארץ ומציאות וועלכע איז געבונדן און ווערט איין זאַך מיטן מקבל הארץ,
וואָס דאָס איז דאָך ענין הברית (וואָס מען איז עובר) בין הבתרים פון איין זאַך, שניהם עוברים בתוך גוף אחד להיות לאחדים59
מיט אברהם יצחק ויעקב, און זי קומט אָן צו אידן בפועל דורך „וירשוה60 בניהם ונתחלקה להם” —
מ׳דאַרף ניט אויפטאָן אַ מציאות חדשה אין ארץ ישראל61. און די ארץ איז נתחלקה להם, (שבע) שכבשו איז ניט מספיק עס דאַרף זיין (שבע) שחלקו, געגעבן געוואָרן צו אידן אויף „והורשתם את הארץ וישבתם בה”62, התיישבות אין איר.
און במילא איז שבט לוי, זייענדיק מובדל מדרכי העולם, ניט שייך צו דעם.
משא”כ „שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל”, כאָטש דאָס ווערט „כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר”63, איז דאָס אָבער ניט אַ הכרח באַ בנ”י, דער מלך איז „נלחם עם שאר העמים” (ניט כדי אַז אידן זאָלן האָבן אַן ארץ בעולם אַ נחלה (שדה וכרם) אויף באַזעצן זיר דאָרט, נאָר) „כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו”64 (וואָס דאָס איז גדולת ושמע ה׳65) — איז דעריבער די מלחמה בנוגע
די ארצות שייך אויך צו שבט לוי (אַלס „חיל השם”).
ט. די הוראה פאַר יעדן בעבודתו הרוחנית:
אַ איד וואָס נדבה רוחו צו זיין בדרגת שבט לוי — ווי דער רמב”ם פּסק׳נט להלכה66, אַז דאָס איז שייך צו יעדן איינעם: „לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש כו׳ אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולעובדו כו׳”, וואָס דעמולט „הרי זה נתקדש קודש קדשים ויהי׳ ה׳ חלקו ונחלתו כו׳ כמו שזכה לכהנים וללוים” — קען דאָך טראַכטן באַ זיך: היות אַז ער איז מובדל מדרכי העולם כו׳ און איז עומד לפני ה׳ לשרתו — איז מה לו ולעולם סביבו בכלל? — זאָגט מען אים, אַז אדרבה, ווייל ער איז ווי שבט לוי, האָט ער אַ שייכות — און נאָכמער: אַ שייכות מיוחדת — טאָן אין דער עבודה פון „נקמת הוי׳ במדין”, צו מנצח און מבטל זיין די וואָס זיינען כנגד הקב”ה,
וואָס אין עבודת האדם מיינט עס בפרט, מבטל זיין לגמרי און שולל זיין דעם פירוד ושנאת חנם וואָס קען ח”ו זיין צווישן אידן ר”ל, וואָס דאָס האָט געבראַכט דעם חורבן הבית און דעם גלות67, און דעם גלות הזה האחרון;
און אַלס „חיל השם” — אַריינברענגען ביז אין אַן אופן פון התיישבות אהבת ישראל, אהבת חנם, צווישן אידן,
אַלע אידן, וואָס דאָס איז פאַרבונדן און דאָס פאַרבינדט יעדן איד מיט ה׳ אחד.
ויתירה מזה: מען קען דאָך מיינען אַז ס׳איז גענוג אַז ער וועט טאָן צווישן אידן און אין וואָס עס געהערט צו אידישקייט — תורה ומצות —
איז די הוראה אַז כהנים ולוים דאַרפן זיך משתתף זיין אויך אין דער עבודה צו מאַכן פון „שאר כל הארצות” אַ חלק, אַ טייל פון גבול ישראל, אויך אַזעלכע זאַכן פון וועלט, וואָס מצד עצמם זיינען זיי ניט מוכרח צו אידישקייט, דאַרף מען מרחיב זיין גבול ישראל, אויסנוצן זיי אין עבודת השם ולהרבות בגדולתו ושמעו.
וע”י כל זה איז מען ממהר דעם ביטול הגלות (דורכן ביטול פון דער איינציגער סיבת הגלות — דמפני חטאינו גלינו מארצנו), און מיד נגאלין — בגאולה האמיתית והשלימה, וואָס דעמולט וועלן אידן באַקומען גאַנץ א”י לגבולותי׳, און אויך להרחיב את גבול ישראל „ירחיב הוי׳ את גבולך”68, אויך ארץ קני קניזי וקדמוני69, און אויך — עתידה א”י שתתפשט בכל העולם כולו70, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
(משיחת ש”פ מטו”מ תשכ”ג)
Tap a footnote number to view it · Text courtesy of dach.dev
English Explanation
Explanation courtesy of dach.dev
No resources yet
Check back later or ask an admin to upload Shiurim.