בחוקותי
נכסי הכהן הם עצמם "כשוכן בית אלוקיו", ולכן מלכתחילה לא חל עליהם שם חרם ולכן אין מחרימים נכסי כהנים ולוים. אך נכסים שקיבלו מחרם בני ישראל - הנה מפני שכבר חל עליהם שם חרם לכן יכול לחול עליהם שם חרם גם עתה, ולכן נעשים חרם וניתנים לשאר כהנים.
📖 Learn the Sicha
Original Text
א. ווען איינער האָט מקדיש געווען אַ שדה אחוזה און ער האָט עס ניט גואל געווען, אָדער דער גזבר האָט עס פאַרקויפט צו אַן אַנדערן, שטייט אין פסוק1 „והי׳ השדה בצאתו ביובל קודש לה׳ כשדה החרם לכהן תהי׳ אחוזתו", אַז עס גייט אַרויס צו די כהנים ביובל פּונקט ווי אַ שדה החרם וואָס ווערט געגעבן צו כהנים.
אין סיום מס׳ ערכין2 שטעלט זיך די גמרא אויף די ווערטער „כשדה החרם לכהן תהי׳ אחוזתו" און פרעגט „מה ת"ל (וואָס לערנט „שדה החרם" אויף אַ פעלד וואָס איז יוצא לכהנים ביובל3( מנין לכהן שהקדיש שדה חרמו, שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים (אם לא יגאלנו שהרי היא שלו כשדה אחוזה כו׳3) והרי היא תחת ידי תהא שלי ודין הוא בשל אחרים אני זוכה (אַ שדה אחוזה פון אַ ישראל איז יוצא לכהנים ביובל, „הי׳ לי חלק בה"3) בשל עצמי לא כל שכן, ת"ל והי׳ השדה בצאתו ביובל קודש לה׳ כשדה החרם כו׳ בא ללמד ונמצא למד מקיש שדה חרמו לשדה אחוזה של ישראל מה שדה אחוזה של ישראל (ווען אַ כהן האָט דאָס גואל געווען פון הקדש3) יוצא מתחת ידו (ביובל) ומתחלקת לכהנים4 אף שדה חרמו יוצא מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים"5.
דער רמב"ם6 פסק׳נט: כהן שהיתה לו שדה חרם שזכה בה אחר היובל והחרימה הרי זו מוחרמת ויוצאה לאחיו הכהנים שנאמר לכהן תהי׳ אחוזתו מלמד ששדה חרמו לו כשדה אחוזה לישראל שאם החרימה היא מוחרמת מיד.
פרעגט דער מנחת חינוך7:
א) פון וואַנעט נעמט דער רמב"ם אַז דער דין „יוצאה לאחיו הכהנים" איז אויך ווען דער כהן האָט מחרים געווען שדה חרמו? די גמרא רעדט דאָך נאָר ווען אַ כהן „הקדיש שדה חרמו"8.
נאָכמער: אַ כהן קען גאָרניט מחרים זיין, ווי די משנה9 זאָגט אין פריערדיקן פרק „הכהנים והלוים אין מחרימין". דער גאַנצער דין חרם איז ניט שייך ביי כהנים ולויים מגזירת הכתוב, און ס׳איז קיין נפק"מ ניט וועגן וועלכער פעלד עס רעדט זיך, צי דאָס איז געווען זיינע פון פריער, אָדער ער האָט עס באַקומען שפּעטער באיזה אופן שהוא; וואָרום אפילו מטלטלין אין מחרימין, ווי די משנה זאָגט, און ווי דער רמב"ם אַליין פּסק׳נט אין דער הלכה שלאח"ז10, „קרקע או מטלטלין של כהנים ולוים אינם מחרימין אותן".
היינט פון וואַנעט נעמט דער רמב"ם אַז אַ כהן קען מחרים זיין שדה חרמו11?
ב) פון וואַנעט נעמט דער רמב"ם וואָס ער שרייבט בסיום לשונו „שאם החרימה היא מוחרמת מיד"? אין גמרא ווערט בלויז דערמאָנט אַז „יוצאה לאחיו הכהנים" (ונשנה ונשלש בלשון זה12), עס שטייט אָבער ניט אין גמרא אַז מ׳לערנט אַרויס „שאם החרימה היא מוחרמת מיד".
ג) דער לשון הרמב"ם בתחלת ההלכה „שזכה בה אחר היובל" איז אינגאַנצן ניט פאַרשטאַנדיק: יובל האָט קיין שייכות ניט צו חרמי כהנים, אַ כהן איז זוכה אין די חרמים שטענדיק (סיי לפני היובל סיי ביובל און סיי לאחר היובל12), און ווי דער רמב"ם פסק׳נט בהלכה שלפנ"ז13, אַז די חרמי כהנים „הרי אלו ניתנן לכהן שבאותו משמר בשעה שהחרים".
ב. מען וואָלט געקענט זאָגן (ווי ס׳איז משמע פון מפרשים14) אַז „והחרימה" דאָ מיינט דער רמב"ם ניט חרמי כהנים, נאָר חרם לבדק הבית או חרם לשמים (וואָס אויך וועגן זיי רעדט ער אין די הלכות שלפנ"ז), און „כהן שהיתה לו שדה חרם שזכה בה אחר היובל" מיינט אויך אַ שדה חרם לבדק
הבית15, וואָס ער איז אין דעם זוכה אחר היובל.
עס איז אָבער ניט גלאַטיק בלשון הרמב"ם (נוסף ע"ז וואָס לפ"ז צ"ע — פון וואַנעט איז דער מקור פון דעם דין אין רמב"ם16? — איז) פון סיום לשונו „מלמד ששדה חרמו לו" איז משמע17, אַז ער רעדט וועגן חרמי כהנים18.
ג. בנוגע דער דריטער שאלה הנ"ל (סעיף א) פון מנ"ח, איז משמע פון אַנדערע מפרשים19 אַז מיט די ווערטער „שזכה בה אחר היובל" מיינט דאָ דער רמב"ם אַן אַנדער פאַל און ס׳דאַרף שטיין (אָדער ס׳איז כאילו ווי דער רמב"ם וואָלט געשריבן) „או שזכה בה אחר היובל", אַ שדה אחוזה של ישראל וואָס דער ישראל האָט מקדיש געווען און לא פדאה, וואָס דעמאָלט איז יוצאה לכהנים ביובל20 — איז אויך אַזאַ פעלד קען דער כהן מחרים זיין „שאם החרימה היא מוחרמת מיד".
מ׳דאַרף נאָך אָבער פאַרשטיין: פאַרוואָס איז דער רמב"ם מדייק און מקדים
„כהן שהיתה לו שדה חרם", און בסיום לשונו אין דעם לימוד פון פסוק זאָגט ער נאָר „מלמד ששדה חרמו לו"21.
ד. אין דער עצם שאלה אויפן רמב"ם אַז כהנים אין מחרימים, וואָלט מען בפשטות געקענט ענטפערן22: לדעת הרמב"ם איז דאָס וואָס כהנים אין מחרימין (קרקעות) — ניט סתם אַ גזירת הכתוב, אַ דין אין גברא אַז ביי כהנים איז ניטאָ דער גאַנצער דין פון חרמים23, נאָר ס׳איז אַ דין אין חפצא אין נכסי הכהן, און ווי ס׳איז מדויק אין שינוי בלשון הרמב"ם:
אין דער משנה איז דער לשון „הכהנים והלוים אין מחרימין", און דער רמב"ם שרייבט „קרקע או מטלטלין של כהנים ולוים אינם מחרימים אותן".
וואָס דער טעם אויף דעם איז ווי דער רמב"ם איז ממשיך24 „שהרי אומר25 בשדה כי אחוזת עולם הוא לכם"26 (וואָס שטייט ביי ערי הלוים) — און דעריבער איז דער דין דוקא ביי שדות וואָס זיינען בעצם זייערע מצד נתינת הקב"ה (די שדות אין ערי הלוים און וואָס ירשו מאביהם27), און בנוגע די שדות איז ניט שייך אַז מ׳זאָל זיי מחרים זיין, ווייל
דורך דעם ווערט נפקע אחוזה פון זיי והתורה אמרה „אחוזת עולם הוא להם"28, אָבער אַ שדה חרם וואָס אַ כהן האָט באַקומען, וויבאַלד דאָס איז ניט אחוזתו, קען ער דאָס מחרים זיין.
דאָס איז אָבער לכאורה אויך ניט מספיק, וואָרום לפ"ז איז דאָס וואָס דער כהן קען מחרים זיין איז עס ניט ווייל ס׳איז שדה חרמו, נאָר ווייל זי איז ניט אחוזתו — ניט אחוזת עולם שלו. האָט דער רמב"ם געדאַרפט מדגיש זיין ניט (כהן שהייתה לו) שדה חרם, נאָר אַז עס רעדט זיך וועגן אַ קרקע וואָס איז ניט אחוזת עולם לו (כהן שהיתה לו שדה שזכה בה (מישראל), אָדער כיו"ב)?
אויך אין דער עצם סברא, אַז דער חרם איז חל ווייל די שדה איז ניט אחוזתו ממש, צ"ע: דער לימוד ווי דער רמב"ם ברענגט דעם היקש „שדה חרמו" צו „שדה אחוזה" איז בתוכן הפכי ווי ער איז אין גמרא. די גמרא זאָגט: „מקיש שדה חרמו לשדה אחוזה של ישראל מה שדה אחוזה של ישראל יוצא מתחת ידו ומתחלקת לכהנים כו׳"29, ד. ה. מ׳לערנט אָפּ שדה חרמו פון שדה אחוזה של ישראל וועלכע דער כהן האָט פודה געווען מן ההקדש, אַז כשם ווי דאָרטן איז דאָס ניט זיינע און זי איז יוצא מתחת ידו, „אף שדה חרמו יוצא מתחת ידו כו'"30.
אין רמב"ם אָבער איז דער לשון „מלמד ששדה חרמו לו כשדה אחוזה לישראל", וואָס משמעותו איז — די בעלות אויף שדה חרמו, פּונקט ווי שדה
אחוזה31 לישראל וואָס ער קען זי מחרים זיין.
ה. ויש לומר הביאור בכל זה בהקדם וואָס דער חינוך32 איז מסביר די שרשי המצוה פון דיני חרמים: לפי שישראל הוא העם אשר בחר הא־ל לעבודתו ולהכיר שמו והם אינם תחת ממשלת המזלות אשר חלק השי"ת לעמים מן האומות אבל הם ת"י של הקב"ה מבלי אמצעות מלאך ומזל וכמ"ש כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו כו׳ לא תנוח בהם רק טובה ושפע ברכה ורוח נדיבה וטהרה תסמכם. וההפך והיא המארה והחרם על אויביהם ושונאיהם של ישראל וע"כ כי יקצר רוח אחד מהם ויוציא מפיו לשון קללה וחרם על ממונו וקרקעותיו שהם תחת הברכה הודיעו הכתוב שא"א לו להוציאו מרשות המבורך לרשות אחר לפי שכל אשר לישראל שהם חלק השי"ת לו הוא ומה שקנה עבד קנה רבו אבל מ"מ אחר שידענו באמת כי כוונת המחרים להוציא אותו דבר מרשותו ראוי להשלים חפצו וישוב לרשות אדוניו33 ויהי׳ קודש כו׳ ומזה השורש הוא שארז"ל שכל אשר ללוים ולכהנים בין קרקע בין מטלטלין אין מחרימין אותן כלומר שאפילו אמר הכהן או הלוי על שדהו שיהי׳ חרם אינו נתפס כלל כי הוא כשוכן בית אדוניו מקום הברכה והחסד והטוב וכל אשר יש לו להשי"ת הוא ובתוך הברכה אין מקום לחרם חלילה.
ולכאורה איז ניט פאַרשטאַנדיק דער חילוק צווישן אַ ישראל וואָס קען מחרים זיין און אַ כהן ולוי וואָס אין מחרימין: אויך באַ אַ ישראל איז דאָך אין מקום „לחרם חלילה", און ווי ער זאָגט פריער, „א"א לו להוציאו מרשות המבורך לרשות אחר". ס׳איז בלויז „אחר שידענו באמת כי כוונת המחרים להוציא אותו דבר מרשותו ראוי להשלים חפצו וישוב לרשות אדוניו ויהי׳ קודש". היינט פאַרוואָס זאָל מען אַזוי ניט זאָגן אויך ווען אַ כהן אָדער אַ לוי זיינען מחרים, אַז ס׳איז יוצא מרשותו ויהי׳ קודש34?
נאָר דער חילוק איז: נכסים פון אַ ישראל, וויבאַלד אַז זייער שייכות צו חלק השי"ת איז ניט מצד (און אין) זיי גופא, נאָר מצד דעם אידן — מה שקנה עבד קנה רבו, דעריבער איז כאָטש עס איז ניט חל דער ענין החרם (היפך הברכה) על הנכסים, נאָר עס ווערט קודש, וויבאַלד אָבער אַז דאָס וואָס די תורה איז דאָס מוציא מרשותו איז סיבתה „כוונת המחרים", „וחפצו" (שבלבו) וועלכע דריקט זיך אויס בלשון חרם וואָס ער האָט גענוצט, וואָס מצד די נכסים מצ"ע וואָלט עס געקענט חל זיין — איז חל עכ"פ דער שם חרם אויף דער פעלד, און דער היפך הברכה בנכסים אלה בנוגע דעם מחרים ס׳איז יוצא מרשותו („וישוב לרשות אדוניו ויהי׳ קודש"). און ווי דאָס איז כפשוטו אַז זי ווערט אָנגערופן שדה חרם.
משא"כ ביי כהנים ולוים, וויבאַלד אַז די נכסים עצמם זיינען „כשוכן בית
אדוניו מקום הברכה והחסד והטוב וכל אשר יש לו להשי"ת הוא" — איז אין זייערע נכסים ניט שייך אפילו ניט שם חרם בנוגע די כהנים ולוים, וואָס זאָל גורם זיין די יציאה מרשותם.
ו. און וויבאַלד אַז דאָס וואָס כהנים אין מחרימים, איז ווייל אויף זייער אחוזה קען ניט חל זיין דער שם חרם. דעריבער איז אַ כהן וואָס האָט באַקומען אַ שדה חרם פון אַ ישראל, וואָס אויף איר מצ"ע האָט געקענט זיין דער שם חרם — קען חל זיין אויף איר דער שם חרם אפילו ווען זי איז שוין ברשות35 הכהן36.
ועד"ז אַ שדה של ישראל וואָס זכה בה (הכהן) אחר היובל, וואָס די אחוזה איז ניט געווען שוכן בית אדוניו, ובמילא איז אין איר געווען אַן אפשריות אַז זי זאָל נחרם ווערן ע"י הישראל, בלייבט די אפשריות אויך ווען די שדה קומט אָן צום כהן37.
און דאָס לערנט דער רמב"ם אַרויס „שנאמר לכהן תהי׳ אחוזתו מלמד
ששדה חרמו לו כשדה אחוזה לישראל שאם החרימה היא מוחרמת מיד". אַז די שדה האָט אַ דין ווי אַ שדה אחוזה לישראל, ניט ווי אחוזתו של כהן: דאָס וואָס דער שדה חרם אָדער די שדה שזכה בה אחר היובל איז מוחרמת, איז ניט אַזוי (מצד השלילה) ווייל דאָס איז ניט אחוזתו אויף וועלכע ס׳איז געזאָגט געוואָרן אחוזת עולם היא להם, נאָר (מצד החיוב) ווייל ס׳איז אַ שדה חרמו38, אויף איר איז שוין חל געווען שם חרם, די שדה האָט געהאַט די אפשריות פון חרם, כנ"ל, ובמילא — ווערט אָט די שדה אפילו נאָכן אָנקומען ברשות הכהן, ניט ווי אחוזתו וואָס איז „כשוכן בית אדוניו". און דעריבער „אם החרימה היא מוחרמת מיד".
און דאָס איז דער חילוק פון דעם היקש אין גמרא „מה שדה אחוזה של ישראל יוצא מתחת ידו ומתחלקת לכהנים אף שדה חרמו יוצא מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים"39, און דעם לימוד אין רמב"ם: אין גמרא איז דער לימוד אַז ס׳בלייבט ניט זיינער נאָר מתחלקת לאחיו הכהנים40, אין רמב"ם איז דער
לימוד „ששדה חרמו לו כשדה אחוזה לישראל שאם החרימה היא מוחרמת מיד", אַז ס׳איז חל אויף איר שם חרם, ס׳איז יוצא מרשותו (און עס ווערט קדוש בקדושת הגוף41).
און דער רמב"ם נעמט דאָס אַרויס פון מסקנת הגמרא42: איצטריך סד"א הואיל וכתיב כי אחוזת עולם הוא להם הא נמי אחוזתו היא קמ"ל אחוזתו אחוזתו אין חרמו לא, אַז מ׳קומט בעיקר שולל זיין אַז חרמו ווערט ניט אחוזתו, ובמילא איז חל אויף דעם דער דין ושם חרם43.
ז. והנה לכאורה איז דאָס אַ חידוש צו מחדש זיין אַ טעם בדין און עפ"ז מחדש זיין אַ (חילוק אין) הלכה44.
וי"ל אַז דאָס איז בשייכות מיט דעם וואָס די דיני שדה אחוזה און שדה החרם זיינען אין דער פרשה און אין דער מס׳ ערכין. וואָס כל ענין ערכין איז פאַרבונדן מיט טעם ושכל (מ׳שאַצט אָפּ וויפל ס׳איז די שווי פון אַ זכר מבן עשרים ועד בן ששים, וויפל פון אַ נקבה וכו'. זייער שווי בהשנים שלפנ"ז ושלאח"ז, דער ערך אדם ע"י „והעריך אותו הכהן גו'" דער ערך בהמה „והעריך הכהן אותה גו'"45). דער ענין
הטעם והדעת איז דאָ אַזויפיל נוגע ביז ס׳ווערט אַ הלכה גלייך בתחלת46 מס׳ ערכין „הכל מעריכין לאתוי מאי לאתוי מופלא סמוך לאיש" — וויבאַלד אַז דער גאַנצער ענין פון ערכין איז פאַרבונדן מיט טעם ודעת47.
ועד"ז לערנט מען אָפּ בנוגע צו חרמים וועלכע זיינען אויך בפרשת ובמס׳ ערכין, אַז די גדרים ודינים שלהם זיינען ניט קיין גזה"כ, נאָר מצד הטעם.
און דעריבער לערנט דער רמב"ם דעם סיום הגמרא „קמ"ל אחוזתו אחוזתו אין חרמו לא", אַז דאָס איז פאַרבונדן מיט׳ן טעם מיוחד וואָס איז דאָ בחרמו. ובמילא קומט דערפון אַרויס אַז חרמו קען אַ כהן יע מחרים זיין48.
ח. ס׳איז ידוע49 דער סיפור מיט ר׳ הלל פּאַריטשער50: זייענדיק אַ יונגערמאן האָט ער געוואָלט זען דעם אַלטן רבי׳ן און ער האָט ביי זיך געהאַט צוגעגרייט אַ קשיא אין מס׳ ערכין אויף צו פרעגן דעם אַלטן רבי׳ן. ווי נאָר דער אַלטער רבי איז אַריינגעגאַנגען אין צימער וואו ר׳ הלל האָט זיך געהאַט באַהאַלטן, האָט ר׳ הלל דערהערט ווי דער אַלטער רבי זאָגט (בניגון הידוע) „אַז אַ
יונגערמאן האָט אַ קשיא אין ערכין דאַרף ער פריער זיך מעריך זיין".
וי"ל אַז דאָס איז געווען אַ הוראה צו ר׳ הלל׳ן למשך כל ימי חייו, כידוע די הנהגה פון ר׳ הלל׳ן אין הידורים און זהירות׳ן ביותר51.
אבל, לכאורה, ע"פ הנ"ל, איז דאָך דער ענין פון ערכין פאַרבונדן מיט טעם והשכלה, און דער עיקר מעלה ויתרון פון ר׳ הלל׳ן איז גאָר באַשטאַנען אין דעם וואָס ער איז געווען אַן עובד ה׳, און ניט אין דעם וואָס ער איז געווען אַ משכיל נפלא.
איז דער ביאור בזה, אַז היא הנותנת: בשעת מען איז זיך מעריך, דעמאָלט קומט מען צו דער השכלה והבנה, אַז (עיקר ה)עבודה איז ניט דער ענין פון טעם ודעת, נאָר קבלת עול, זיין אַ עובד ה׳.
וואָס דאָס דריקט זיך אויס בסיום המס׳ אין דעם ענין החרמים: ער איז מחרים ניט נאָר די נכסים, ער זאָל ניט הנאה האָבן פון נכסי (גשמיות) העולם (ל׳ העלם), נאָר אויך — כחות נפשו, אַז זיי זאלן זיין „ברשות אדוניו" קדושים ומובדלים פון עניני עוה"ז, ביז כאופן חרמי כהנים אַז „אין להם פדיון", לא ימכר ולא יגאל52; זיי ווערן קדושת הגוף
ביז ע"ד ווי ס׳איז געווען ביי ר׳ הלל׳ן, אַז מצד גודל זהירותו אין פרישות פון עניני עוה"ז, האָט זיין גוף אַליין געפילט וואָס ער דאַרף טאָן און ווי ער דאַרף טאָן53.
און בשעת די הנהגה פון אַ אידן איז באופן כזה, אַז ער איז מחרים עניניו הגשמיים וכחותיו הרוחניים באופן של קדושה והבדלה הנ"ל איז דאָס אַזוי במכש"כ אין זיין דבור כפשוטו, אַז ער איז נזהר בדבורו ביותר, און ס׳איז ניט שייך אַז ס׳זאָל אַרויסגיין פון זיין מויל א ַלשון פון היפך הברכה;
און דעמאָלט איז ביי עם „רק טובה ושפע ברכה", ביז באופן ווי ס׳איז ביי כהנים ולוים, וואָס כל איש ישראל אשר נדבה רוחו קען דערצו צוקומען „להבדל לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולעובדו כו׳", וואָס דעמאָלט „הרי זה נתקדש קודש קדשים ויהי׳ ה׳ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים"54. און אויך כל נכסיו (ופשיטא — כל בניו וביתו) זיינען זיי גופא „שוכן בית אדוניו מקום הברכה והחסד והטוב",
און עס קומט אַר אָּפ בטוב הנראה והנגלה בבני חיי ומזוני רויחי,
ויה"ר — לכל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם.
(משיחות י"ט כסלו, ש"פ וישב תשמ"א)
Tap a footnote number to view it · Text courtesy of dach.dev
English Explanation
Explanation courtesy of dach.dev
No resources yet
Check back later or ask an admin to upload Shiurim.